לנצמן אננה נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תובענה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת 1946, בתאונת דרכים שארעה ביום 19.7.2006. התאונה ארעה כאשר רכב שנסע לפני התובעת עצר באופן פתאומי והתובעת התנגשה בו.

הנתבעת היא מבטחת הרכב והיא אינה כופרת בחבות, מכוח חוק הפיצויים.

המחלוקת בין הצדדים היא בנוגע לנכות הרפואית, לנכות התפקודית ולנזקי התובעת.

אין מחלוקת, בין הצדדים, כי במועד התאונה התובעת לא עבדה, לאחר שהיא פרשה פרישה מוקדמת בשנת 2002 וזאת על מנת לטפל בבעלה ז"ל, אשר היה חולה אותה עת ואשר נפטר בשנת 2008.

נכותה של התובעת

לתובעת מונו שני מומחים רפואיים, בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה.

בחוות דעתו מיום 30.12.2008, מצא פרופסור מושייב, המומחה בתחום האורתופדיה, לאחר שבדק את התובעת, כמו גם את עברה הרפואי, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי תקנה 37 (7) א' לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה מצא, כי לתובעת הגבלת תנועות קלה, המלווה ברגישות ממוקמת ובספזם שרירים פרי-ורטבראליים. לתובעת שינויים ניווניים, ספונדילוליסטזיס בגובה L4-L5 , בלט מרכזי בגובה L5-S1, וסימני רדיקולופטיה ברגל ימין.

עוד כתב המומחה, שקיים קושי רב בקביעת הקשר בין הנכות בגב תחתון לבין התאונה נשוא התובענה, הואיל וקיימים נתונים על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, המתועדים עוד משנת 1998 ועד בסמוך לפני התאונה. המומחה למד ממסמכי העבר, כי התובעת סבלה מהגבלת תנועות, סימנים רדיקולריים ברגל ימין וירידת תחושה ורפלקסים ברגל זו, עוד לפני התאונה. על כן רושם המומחה, כי: "על סמך כל הנתונים שבידי סביר לקבוע שנכותה של התובעת הייתה קיימת במלואה עובר לתאונה הנדונה".

המומחה קבע כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור של 100% במשך חודש מיום התאונה.

המומחה נשאל שאלות הבהרה על ידי בא כוח התובעת ובין היתר הוא נשאל לחלוקה של הנכות בין מצב העבר לבין זו שמקורה בתאונה. המומחה השיב וחזר על הציטוט מחוות דעתו, אשר הובאה על ידי לעיל.

התובעת טוענת, כי המומחה התלבט באשר לחלוקת הנכות בין מצב העבר לבין זו אשר מקורה בתאונה. אין מחלוקת על כך שהתובעת נפגעה בגבה בתאונת עבודה בשנת 1998 וכי מאז, היא סובלת מכאבים בגב תחתון. יחד עם זאת, טוען בא כוח התובעת, כי הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי מצאה שלתובעת רמז לרדיקולופטיה ונכותה נקבעה על ידי המל"ל לשיעור של 5%. על כן, מבקש הוא לייחס לתאונה דנא, נכות בשיעור של 5% בשל כאבים ומגבלות בגב תחתון.

אני דוחה את טענת התובעת בדבר חלוקת הנכות כאמור. המומחה מטעם בימ"ש קבע, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי כל נכותה של התובעת בתחום האורתופדי, אין מקורה בתאונה. אכן, קיימים מסמכים רפואיים אשר מצביעים על תלונות לגבי כאבי גב, כאשר האחרון שבהם הוא כחודשיים לפני התאונה. קביעת הנכות של המל"ל אינה יכולה לשמש ראיה שתצדיק חלוקת נכות כנטען על ידי התובעת, שהרי בית המשפט מינה מומחה מטעם בימ"ש וקביעות המל"ל אינן מהוות ראיה במקרה כזה. התובעת לא ביקשה לחקור את המומחה. בנסיבות אלה, אין כל סיבה שלא לאמץ את מסקנתו החד משמעית של המומחה, המנומקת כדבעי, תוך הפניה ברורה למסכמי העבר.

אשר על כן, אני קובע שלתובעת לא נותרה נכות בתחום האורתופדי, בעקבות התאונה.

אשר לתחום הפסיכיאטריה, הרי מונחת לפנינו חוות דעתו של המומחה ד"ר ירחמיאל ברבר. בחוות דעת מקיפה מיום 14.3.2010, סוקר המומחה את עברה הרפואי של התובעת ולא רק בתחום הנפשי. המומחה מתייחס ארוכות לרקע המשפחתי והאישי של התובעת, כמו גם לפגיעתה של התובעת בתאונת הדרכים דנא. המומחה רושם בצורה מפורשת מאוד, בחוות דעתו, את תלונותיה של התובעת אשר בעקבותיהן, היא מבקשת כי תקבע לה נכות בתחום הפסיכיאטרי, בעקבות התאונה.

בסופו של יום, מצא המומחה כי לתובעת נגרמה נכות זמנית בשיעור של 15%, למשך מספר חודשים מיום התאונה וכי נכותה הנפשית של התובעת בעקבות התאונה היא בשיעור של 2% לצמיתות, לפי סעיף 34ב' לתקנות הביטוח הלאומי, מתוך נכות נפשית בשיעור של 10%, אשר קיימת לתובעת. המומחה מנמק את מסקנותיו בכך שקיימים רישומים על כך שהתובעת סבלה ממתחים ומקשיי שינה גם בעבר וכי חלק מנכותה של התובעת, קשור למחלת בעלה, ולכך שהיא סעדה אותו במשך תקופה ארוכה. עוד כותב המומחה כי התובעת לא מטופלת באופן סדיר על ידי פסיכיאטר והיא לא היתה בטיפול נפשי בתקופת עריכת חוות הדעת.

מוסיף המומחה וכותב שהתאונה גרמה לדכאון ללא סיפטומים פוסט-טראומטיים. המומחה חוזר ומדגיש כי מתוך החומר הרפואי עולה, כי מחלת בעלה של התובעת השפיעה עליה ולכן, השפעת התאונה היא בשיעור נמוך.

המומחה בתחום הפסיכיאטריה נשאל אף הוא שאלות הבהרה מטעם בא כוח התובעת, ולא מצאתי בתשובותיו של המומחה דבר אשר יהיה בו כדי לשנות ממסקנות חוות הדעת, כפי שנרשמו, בתמצית, לעיל.

טוען בא כוח התובעת, כי הערכתו של המומחה ד"ר ברבר אינה מתקבלת על הדעת שכן במועד הבדיקה, היתה התובעת תחת השפעה של טיפול אנטי דיכאוני. אינני סבור שיש בטיעון מסוג זה כדי להביא למסקנה בדבר אי נכונות חוות דעתו של המומחה. כמו כן, לא מצאתי בסיכומי בא כוח התובעת כל נימוק אחר אשר יצדיק סטייה ממסקנות המומחה בדבר נכותה של התובעת בתחום הנפשי בעקבות התאונה.

על כן, אני קובע, שלתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור של 2%, בעקבות התאונה.